יד ושם יצא במיזם חדש - ניסיון להציל ולשמר תעודות, מכתבים, תמונות וכד' מתקופת השלטון הנאצי והשנים הראשונות שאחריו .
זהו מבצע מאד מורכב, שכן דורש העברה של מסמכים, צילום שלהם, איסוף. נדרש מפגש אישי עם כל מי שמוכן להעביר פריטים, או צילום שלהם.
המבצע לתושבי עמק המעיינות, יתקיים ביום חמישי כג אלול 22.9.2011 בשעות 9.00-16.00 באולמות גיל עוז. אשר במועצה האזורית.
מדובר במכתבים מתקופת המלחמה שקבלו חברי הקיבוצים מקרוביהם בגולה. תעודות, צילומים של קרובי משפחה, וכו'.
תיעוד של חיילים ששרתו בבריגדה, בצבא האדום או בצבאות בנות הברית.
מסמכים ומכתבים ממחנות העקורים באירופה, עלייה בלתי לגלית לישראל, ועוד.
ביום חמישי, כג אלול 22.9.2011 יגיעו  לגיל-עוז נציגים של יד-ושם, כדי לאסוף מאנשים "זיכרונות" מתקופת השואה (לפניה ואחריה), מכתבים, תמונות וחפצים, שמצויים אצלם.
בארבעה מוקדים ישבו חברי הקיבוצים של עמק המעיינות מול נציגי יד ושם, יביאו את הפריטים הישנים, יראו ויספרו מי כותב המכתב ומי הנמען, מי הדמויות בתמונה וממי התקבל הפריט. יד ושם מקווים שיהיו חברים שימסרו לארכיון יד ושם את ה"זיכרונות", שכן ביד-ושם מטפלים בכל מסמך טיפול כימי לשם שימורו, צוות יד ושם יגיעו עם ציוד צילום משוכלל, ויצלמו את המסמכים, והפריטים. מי שלא ירצה למסור את המסמך או הפריט, יוכל לתת ליד ושם את הצילום בלבד. הצילום ייעשה במקום. האוסף שיצטבר, יקוטלג, ובבוא העת, מי שירצה יוכל להגיע אל המוצגים אפילו דרך האינטרנט.
המבצע הזה, של יד ושם, הוא המשך למבצע "דפי עד", שבו נאספו שמות של נספי השואה, שנכתבו ע"י קרוביהם. איסוף המסמכים הוא מורכב יותר ומחייב פגישה אישית עם האנשים. מההתנסות שלנו, פגישה שכזו אורכת לפעמים מספר שעות. אנא צרו קשר עם נאמן גיל-עוז בישובכם,
או פנו לגדי ליאון  052-3839507.
הפרויקט בגיל-עוז הינו חלק ממכלול הפעילויות של העמותה בנושא השואה והעזרה לניצולים.
סודם של כדורי הצמר
לזכר סבי וסבתי: פנחס ופאולה כהן הי"ד, הורי אמי קטה ז"ל, שגרו בעיר פולדה שבגרמניה, ונספו בשואה ואין יודע את יום מותם ומקום הרצח. יהא סיפור אמיתי זה, נר לזכרם
לאימי, קטה יעקבי, ממייסדי טירת צבי, היה ארגז כלי תפירה. ארגז עץ חום, יפה, ובארגז שתי קומות מלאים באוצרות: חוטים יפים, כרית מחטים מיוחדת, סיכות וכפתורים. כילדה קטנה אהבתי לחטט בארגז ולגלות הפתעות.
יום אחד מצאתי בין סלילי החוטים כמה כדורי צמר רכים. שאלתי את אמא:
הרי אלו שאריות צמר, מה סרגת בצמר הזה? לא זכרתי שום בגד שהיה סרוג מצמר זה.
ואמא ענתה: מכדורי הצמר, ילדתי, לא סרגו מאומה. בכדורי הצמר הללו שלחה לי אמי, סבתא פאולה, כסף. אחרי עליית היטלר לשלטון,הייתה צנזורה הדוקה על מכתבים שכתבו יהודי גרמניה, ואמא נאלצה להסתיר את המטבעות, ואת סודן, וכך כתבה במכתבה: אם את מתגעגעת מאד לבית ההורים, בתי, גלגלי את חוטי הצמר מחדש, כדרכם של מתגעגעים....
אמי המתגעגעת, אכן פרמה את כדורי הצמר כדי לגלגל אותם מחדש, ומצאה בכל אחד מהכדורים, מטבע כסף. מעובדה זו, הבינה אמא שאחיה מרטין כהן הצליח לברוח מגרמניה והוא בדרכו לארץ ישראל. המטבעות מיועדות לו כעזרה ראשונה בבניית בית חדש בארץ חדשה.
סבתא פאולה ידעה שבתה, חברת קיבוץ טירת צבי, כדרכם של החלוצים, מסרבת לקבל כסף...ושיערה שבתה קטה (אמי), תבין שהכסף מיועד לאחיה מרטין שהצליח, על אף הקושי, לצאת מגרמניה. דודי מרטין כהן הי"ד, אכן, עלה לישראל, התחתן עם בתיה פוזן, הקים בית בקרית מוצקין, והתגייס למשטרת ישראל בזיכרון יעקב. הדוד מרטין נרצח בידי פורעים ערביים שירו על אוטובוס בכניסה הדרומית לחיפה. בנו , שנולד לאחר מותו, נושא את שמו מרטין. הוא גר כיום בירושלים, יש לו 11 ילדים והרבה נכדים.
קופסאת התפירה הקסומה בת שתי הקומות, עברה לאחר מות אבי לבית נכדתי בצפת. נכדתי חובבת התפירה, התאהבה בקופסא וביקשה אותה. לבי לא נתנני לסרב אע"פ ששנים רבות חלמתי לרשת את הקופסא...
בתי, שאהבה גם היא לשמוע על כדורי הצמר שנשאו בשורה, לקחה את כדורי הצמר כדי להעביר את הסיפור לדורות הבאים.
חנה פלוטקין - טירת צבי
סיפורה של משפחתו של גדעון גניאל מטירת-צבי
משפחתו של סבא שלי בגרמניה הייתה משפחה ציונית דתית.
גם אבי היה פעיל בארגון וניהול והדרכת הנוער הציוני הדתי ובח"ד בברלין,
ב 1935 עלה אבא עם קבוצת עולים לארץ להכשרה בכפר יעבץ. סבא וסבתא נשארו מאחור והמשיכו לנהל את בית האבות בעירם. ב 1938 הם הגיעו לארץ לבקר את שני בניהם שחיו כאן, לטירת צבי לא יכלו להגיע, בגלל המתיחות ששררה באזור לאחר ההתקפה על טירת צבי.
להורי נולדה בתם הבכורה, רחל, בדיוק בימים אלו וכך יכלו לבקר את אימי בביה"ח עפולה , שם שהתה לאחר לידת הבת . כנראה שאז התחזקה בליבם ההחלטה לעלות לארץ, וזמן קצר אח"כ הם ארזו את מטלטלי ביתם ושלחו את ה"ליפט" לארץ .  ה"ליפט" הגיע לטירת צבי, אבל הוריו של אבא התעכבו בגרמניה. הם לא יכלו להשאיר את בית האבות בלי מישהו שימלא את מקומם.
ממכתבים שנותרו נראה שאבא עשה מאמצים רבים כדי לקדם מתן רישיון עלייה עבור הוריו. ובינתיים הוריו חיפשו פתרון לניהול בית האבות. אישור העלייה התקבל, אבל איך אפשר להשאיר את הקשישים לבדם בלי דאגה. המתנה זו חרצה את גורלם, והם גורשו למחנה ריכוז. כתבה שהתפרסמה בעיתון בארה"ב תיארה ביקור במחנה טריזנשטט והוזכרו 15 משפחות יהודיות, ששהו במחנה, בשמותיהם. ביניהם גם סבי וסבתי, הוריו של אבא. אבא כתב מכתבים לכל מי שרק יכול היה לעזור.דרך משרד החוץ הצ'כי וגורמים נוספים בניסיון לשחרר את הוריו מהמחנה בזכות העובדה שהיה להם אישור עליה לפלשתין.  אבל משם אבדו עקבותיהם.
גדעון גניאל - טירת-צבי
"גווילים נשרפים, ואותיות פורחות "
ביום חמישי שלפני ראש השנה כ"ג אלול תשע"א 22.9.11 התקיים במתחם גיל-עוז מבצע 'לאסוף את השברים', מטעם יד ושם, לתושבי עמק המעיינות. בין החברים הרבים שהגיעו והביאו מכתבים צהובים, כמעט מתפוררים למגע יד, שהגיעו מגרמניה לישראל בשנים הראשונות של המלחמה, כשעדיין ניתן היה לכתוב ולהצפין מסרים בטקסט התמים לכאורה. בין המסמכים שהובאו הייתה כתובה של חתונה שהתקיימה מיד עם תום המלחמה, כשאנשים חפשו בלהט את האחיזה בחיים; תמונות של קרובי משפחה שנרצחו; עדויות על חסידי אומות העולם; ועוד ועוד סיפורים שנחו שנים רבות באבק השכחה, וזכו להתייחסות מחודשת. בין הרבים שהגיעו הייתה יפה חלמיש חברה ותיקה מקיבוץ עין הנצי"ב.
יפה הביאה אתה גווילים שרופים של מגילת אסתר שנמצאה בכפר הולדתה FRISHEIM שבגרמניה, בחבל ERFTSTADT סמוך לעיר קלן, ליד הריין. את הספר מצא גוי גרמני בשם תיאודור רדטגן, תושב הכפר, בערימת אשפה בשנות המלחמה. תיאודור מצא בערימת הזבל גם חנוכייה, שהשמש שלה אבד או נשבר . תושב הכפר שהבין שלפניו חפץ קדוש, שמר על החפצים, יחד עם חפצים פרטיים של יהודי הכפר עד תום המלחמה, ולאחר מכן החל לחקור ולבדוק היכן גרים שרידי יהודי הכפר שנצלו. כיוון שלמד עם אביה של יפה, שלמה פרנקן הי"ד, בביה"ס היסודי, הוא איתר את בני המשפחה, כתב להם על המגילה והחנוכייה שברשותו, והם שלחו מישהו שהביא את הפריטים המקודשים מגרמניה לישראל. כך הגיעו החפצים, בדרך ארוכה, בשנת 1950 אל בת דודה של יפה, רות, ולאחר מכן לבית חלמיש בעין הנציב.
הקהילה היהודית בפריסאיים
היהודים הראשונים הגיעו לפרישהיים במאה השמונה-עשרה, ועסקו במסחר: סחר בבהמות, חנויות קונפקציה ושאר מיני מסחר זעיר.
במקומות הקטנים התפללו במניין רק בימי שני וחמישי. הכפריים השכימו קום לחלוב את הפרות, והיה קשה לארגן מניין. היהודים בכפרים הללו נדדו ממקום למקום הם הניחו תפילין בדרך ולכן ייצרו עבורם תפילין קטנות נוחות לטלטול .
בשנת 1665 חיו בעיירה 3 משפחות יהודיות.
ב-1828 חיו בפריסהיים – 28 יהודים
יהודי העיירה התפללו בבית פרטי (בית מש' כהן), אח"כ אצל משפ' הירש. בשבת התפללו בעיירה ויילרשויסט, לכן ביקשו מהשלטונות לבנות ביכ"נ בפרישהיים.
בשנת 1848 – נבנה בית כנסת משותף ל- 3 עיירות סמוכות שבכל אחת מהן הייתה קהילה יהודית קטנטנה: לשניש, פרישהיים, גימניש.
בית עלמין נפתח בעשור החמישי של המאה ה- 19.
בשנת 1861 הייתה האוכלוסיה יהודית בשיאה: 61 איש.
בשנת 1863 בנה אחד מיהודי הכפר, זליגמן שטרן בית כנסת פשוט, ללא עיטורים, צמוד לביתו כאגף של ביתם המקורי. היה זה בית הכנסת הראשון בין הכפרים של אזור. ביהכ"נ שכן ברח' נידרווג 35.
בשנת 1872 היו בעיירה 60 יהודים מתוך אוכלוסיה של 1245 נפש.
בשנת 1901 – 27 יהודים
בשנת 1933 חיו בכפר 26 יהודים. כיוון שמספר היהודים היה כל כך קטן, נוצרו קשרים חברתיים הדוקים בין היהודים לגויים תושבי הכפר. את לימודיהם עשו ילדי הכפר היהודים בביה"ס המקומי, יחד עם ילדי הגויים. כשהתבגרו הילדים, בשנות התיכון, נהגו לנסוע בימי ראשון אחה"צ לכפר הסמוך שניש, כ-5 ק"מ מפריסהיים. בקיץ רכבו באופניים, ובחורף, השתמשו בתחבורה ציבורית.
בליל הבדולח (9-10/11/38) פנים ביהכ"נ הצמוד לבית שטרן, נהרס. בעקבות זה, הרסו מכבי האש המקומיים את הבית כולו.
בשנת 1939 נותרו בפרישהיים 18 יהודים (חמש משפחות).
ביולי 1942 גורשו אחרוני יהודי פרישהיים למזרח.
היום, אתר ביהכ"נ נותר שומם, כחצר ריקה ללא סימון כלשהו, ניתן עדיין להבחין ביסודות המבנה.
יפה סבורה שאיש מחמשת המשפחות שגרו בפרישהיים לא החזיק בביתו מגילת אסתר, וסביר להניח שבליל הבדולח, כשהרסו את בית הכנסת ושרפוהו, נותרו בערימת הזבל מגילת אסתר וחנוכייה. ליפה זכור שלפני השרפה הביא גוי מקומי ספר תורה מבית הכנסת, לאביה, שלמה פרנקן, כדי שישמור עליו בביתו. יפה הייתה באותה תקופה בהכשרה. משפחת זליגמן שטרן, בוני בית הכנסת, עזבו את הכפר ועברו העירה, כמו משפחות יהודיות רבות אחרות שעברו לעיר, הבית של זליגמן שטרן היה מאוכלס ע"י גרמנים מקומיים ובית הכנסת חסם להם את הכניסה לבית עם עגלה, זמן רב הם רצו להרוס אותו, אולם לדברי יפה ביהכנ"ס היה הקדש, והשלטונות אסרו להרוס אותו. ליל הבדולח היה הזדמנות טובה.
משפחת פרנקן גרה בפריסהיים במשך דורות, שורשיהם היו בעיר אנסבך אשר בגרמניה, בחבל הסן. על פי המסורת המשפחתית, היה שם משפחתם תחילה הלוי (הייתה זו משפחה של לויים), כיוון שאנסבך נמצאת באזור פרנקן, החליפו את שם משפחתם במשך הזמן לפרנקן. אביה של יפה, שלמה פרנקן, עסק בצבעות וזגגות. אמה של יפה, אלזה וייסבקר, הייתה ילידת פישבורן, כפר בדרום גרמניה.
עם עליית היטלר לשלטון, הבינו יהודי הכפר שהקרקע בוערת. הוריה של יפה הוציאו עבורה פספורט במטרה לשלוח אותה עם ה'קינדרטרנספורט' לאנגליה. בינתיים האנגלים החליטו לא לקבל משלוחים נוספים של ילדים, ובזכות הפספורט הצליחה יפה לעזוב את אדמת גרמניה בעוד מועד. הוריה של יפה ואחיה גורשו מפריסהיים לטרזין (כיוון שאביה לחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני, והיה נכה מלחמה, הוא העבר למחנה טרזין שנחשב למחנה 'ידידותי'). מטרזין הועברו ההורים עם אחיה הקטן של יפה, לאושוויץ, ונרצחו בבירקנאו.
כשהחלה רדיפת היהודים חיפשה יפה דרך להימלט ולעלות לארץ. הוריה ואחיה הקטן לא יכלו לצאת כיוון שלא היה להם פספורט. יפה הצטרפה להכשרה של הבח"ד בשטקלדורף.
בהיותה בהכשרה הודיעו להם שנפתח צוהר לעלייה לארץ, בחפזון רב התארגנה הקבוצה, יפה נסעה לברלין לסידורים אחרונים, נפרדה מהוריה בשיחה טלפונית, ויצאה את גרמניה עם אחיה ב-29.12.39 לפלשתינה-א"י. הם הגיעו לישראל בינואר 1940.
אבא של יפה חלמיש – שלמה פרנקן אמא של יפה חלמיש - אלזה וייסבקר
גווילי המגילה כפי שנמסרו ליד ושם וה"וימפל"


”והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד“ - הפמוטים של אמא – פנינה להמן עין הנציב
במרץ 1944 נלקחה משפחתה של עדינה צור לבית ויינשטוק לגטו, ומהגטו לבירקנאו. ממשפחתה של אימא נספו הוריה ברוך ברנרד ויינשטוק ולאה (שוורץ) ויינשטוק, אחיה הקטן זאב, ורוב המשפחה המורחבת.
אימא ואחותה ציפורה שרדו את בירקנאו, את מחנה העבודה פלשוב, צעדת המוות, והשתחררו ב-15.4.1945 בברגן בלזן.
אימא נולדה וגדלה בצ'רגוב- כפר קטן על גבול סלובקיה- הונגריה. לאביה ברנרד ויינשטוק הייתה חנות, שהיה בה הכול, בית מרזח להנאת הגויים בכפר, משטח באולינג, וגן בחצר הבית, שהיה גן עדן ושטחי שדה קטנים.
אימא לאה עזרה בחנות, ובעיקר ניהלה את הבית.
 אחרי המלחמה, כשחזרו לכפר "לאסוף את השברים", התבררה להן המציאות הקשה. בתושייה, שאין לי הסבר, חפשו בגן ביתם הארעי ( הבית המקורי נשרף בתחילת המלחמה), ומצאו את הפמוטים של אימן, החנוכייה של אביהן, ומספר תמונות משפחתיות. לפי מה שאימא ספרה, אבא החביא את הדברים, לפני שיצאו.
עם הרכוש היקר הזה יצאו האחיות עדינה וציפורה והפליגו לפלשתינה. בדרך נעצרו ע"י הבריטים, שכלאו אותן בקפריסין. באחד הימים עשו הבריטים חיפוש, מצאו את התמונות המשפחתיות, והחרימו אותן, ומאז נעלמו עקבותיהן של התמונות. כשהקימו את בתיהן. אימא לקחה את הפמוטים, וציפורה אחותה את החנוכייה.
הפמוטים : עשויים מכסף, גבוהים, קווים פשוטים, קלאסיים.
כתבה: פנינה להמן (בת)

להדליק נרות / זלדה
 להדליק נרות בכל העולמות -
זוהי שבת.
להדליק נרות שבת
זוהי קפיצת נפש הרת נצורות
לים נהדר, שיש בה מסתורין
של אש השקיעה.
בהדליקי הנרות יהפך
חדרי לנהר דינור,
באשדות ברקת שוקע לבי .
שועתנו קבל ושמע צעקתנו - סיפורו של סידור
אמא של עירית קשת משדה נחום, שושנה ולטר נולדה ב-1908 בעיר הסן שבגרמניה ונפטרה בשדה נחום ב-1977.
שושנה ולטר הייתה בתם הבכורה של סופיה וברנרד וולטר, משפחה לא ציונית, אמידה שהייתה להם חנות נעליים בהסן. אחרי שושנה נולדו למשפחת ולטר ברטה ורגינה, שני בנים, ובת קטנה אניה. אניה ברחה לאנגליה ב-1938 ולמדה שם גננת, נפטרה ב-1995. אחד הבנים הצעירים עלה לארץ ב-1935 ונפטר מטיפוס . אחותה של שושנה, ברטה, ואחיה מוריץ, ברחו להולנד.
ברטה נרצחה כפי הנראה באיזביצה שבפולין. מוריץ וסופיה נרצחו בסוביבור. רגינה נשארה עם ההורים, היא ואביה ברנרד נרצחו באושוויץ. בשנת 1943.
שושנה הלכה להכשרה של אחת מתנועות הנוער הציוניות בגרמניה. ועלתה לארץ ב-1934. היא הייתה כמעט היחידה מבני משפחתה שעלתה לארץ. בישראל הצטרפה שושנה להכשרה בראשון לציון וב-1935 עלתה הקבוצה לשדה נחום.
כשנפרד האב ברנרד ולטר מבתו, נתן לה סידור תפילה וגביע כסף לקידוש. על הגביע חרוט וולטר – כנראה שם אביה של שושנה. כל יום כיפור הורידה שושנה את הסידור מהמדף, התפללה ושרה מתוכו. היה לה קול ערב. בחו"ל הייתה שרה בכנסיות ובבתי כנסת.
כשפנתה עירית את בית ההורים לאחר פטירתם, היא מצאה את הסידור במזוודת עור. הגביע עמד בויטרינה.
סיר הסירים
לרותי קרניאל מעין הנציב הייתה אחות תאומה, צפורה, הן חיו עם הוריהן יונה ורבקה גולדמן, ושתי אחיות, בעיר לייז'. ביולי 1942 החל ריכוזם של יהודי בלגיה במחנה המעבר מכלן (מלין, Malines). תחילה רוכזו מי שנחשבו ליסודות א-סוציאליים וכן יהודים בעלי נתינות זרה וגורשו באוגוסט לאושוויץ-בירקנאו. האב ושתיים מבנותיו נלקחו ע"י הגרמנים ב- 1942 ברכבת הראשונה שנשלחה מלייז' לאושוויץ. לאחר המלחמה התברר לרותי שמישהו מהמשפחה הלשין על אביה והאחיות. אמה של רותי החליטה להפריד בינה לבין הבנות, בתקווה שמישהו מהן יינצל. היא עצמה הסתתרה אצל משפחה נוצרית, ואת התאומות, רותי וציפורה, שלחה למנזר.
ב- 1942 היו רותי וציפורה בנות 7, הן הגיעו למנזר בנהל מחוץ לעיר לייז'. מנזר של נזירות. בנות נוספות מאותו רחוב הסתתרו אף הן באותו מנזר. הכומר, אב המנזר חשש שריכוז כזה של בנות עלול למשוך את עין הגרמנים. הוא החליט להוציא את התאומות מהמנזר ומסר אותן למשפחה שגרה ליד הכנסייה בלייז', רוברט ובלאס זואה, משפחה נוצרית, אמידה חשוכת ילדים. בבעלות המשפחה היה מפעל קרטונים. שם שהו רותי וציפורה בזמן המלחמה. משפחת זואה התייחסו לתאומות באהבה ובמסירות. משתמה המלחמה בקשו בני הזוג שהתאומות תשארנה אצלם.
לייז' 1שוחררה בידי הצבא האמריקאי בספטמבר 1944.
תושבי העיר יצאו לרחובות וקבלו את החיילים הרכובים על טנקים בשמחה וצהלה. הכנסייה בקשה מרותי ואחותה לצאת לרחוב, שתי ילדות חמודות ונאות, בנות תשע, ולאסוף מהחיילים האמריקאים נדבות. שתיהן רצו ברחובות ואספו כסף. האמריקאים היו נדיבים מאד ורותי ואחותה למדו לאמר באנגלית: זה בשביל העניים. הן קבלו כסף רב ומסרו אותו לכנסייה. גם הילדים האחרים שהוסתרו במנזר יצאו לרחובות לאסוף כספים, הסתבר שרותי וצפורה אספו הכי הרבה כסף. כמתנה על האיסוף המוצלח העניקה הכנסייה לרותי וצפורה פרס, שני סירי אלומיניום קטנים.  אחרי המלחמה אמא של רותי שנצלה נגשה לכנסיה כדי לאסוף את בנותיה, הכומר הפנה אותה למשפחת זואה, והאם לקחה אותן יחד עברו לבריסל. בבריסל ובערים אחרות קמו מרכזים בהם החלו לפרסם שמות של אנשים שחזרו מהמחנות. רותי הלכה כל יום לבדוק את הרשימות
התאכזבה. לאחר זמן מה עברו הבנות ואמן מבריסל למרקין, (עיירה בבלגיה) וממרקין עלו לארץ. כשעלתה רותי לישראל היא המליצה ליד ושם להעניק לבני הזוג זואה תואר חסידי אומות העולם. הטקס התקיים בבלגיה. רותי שמרה אתם על קשר מכתבים כל השנים, ופעם אף בקרה אצלם בלייז' עם בעלה המנוח זפל, זפל ורותי קרניאל התארחו בבית משפחת זואה שבוע ימים.
לפני כחמש שנים חקר ג'רי רוזנבלום, אחד מעובדי יד ושם, את גורלה של יהדות לייז בזמן המלחמה, הוא יצר קשר עם רותי, וסייע לה ללקט פרטים על אביה ואחיותיה שנרצחו. רותי ידעה רק את כתובתה: שם הרחוב, מספר הבית, ושם משפחתה. ג'רי מצא בארכיון העיר לייז' את כל הפרטים על אביה ושתי האחיות – באיזה רכבת לקחו אותן, ומה היה מספרן.
הסירים ליוו את רותי כל השנים.
כל שנה בפסח רותי הוציאה את הסירים, ספרה לילדיה, ובבוא הזמן, לנכדיה, את הסיפור, והחזירה את הסירים לארון. הפעם, החליטה רותי למסור את הסירים 'מבשרי השחרור' ל“יד ושם“.
———————————————————————
1 בתום המלחמה נרשמו 1200 יהודים בלייז', מתוך כ-3000 בתחילתה. יהודים רבים הוסתרו בבתי לא-יהודים, וכן במנזרים.
מנחם אבלים – הרב מנחם מנדל האגר
רחלה הגר-הלר היא נכדתו של הרב מנחם מנדל האגר שהוא מצאצאי אדמורי קוסוב סאסוב וויז'ניץ, היא חברת שדה אליהו. הרב מנחם מדל האגר נישא לבת דודתו שפרינצה מירל לבית רוקח מאדמורי בעלז. המשפחה חיה בגליציה . הרב מנחם האגר היה רב ציוני ועל שולחנו בבית הדין הייתה מונחת דרך קבע קופת הקק"ל. הרב שימש ברבנות בק"ק האליטש בניישטט וסוסנוביץ'.
הרב האגר היה מהיחידים במעמדו, ובייחוסו האדמו"רי שהעז להצטרף לתנועת 'המזרחי', עקב כך הוא סבל מרדיפות קשות. בין תפקידיו הרבים שימש כסגן יו"ר המזרחי בגליציה. הוא הקים רשת בתי ספר יסודיים עבריים מת"ת – מציון תצא תורה. הוא סרב להיות אדמו"ר.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הבין שלא ניתן עוד להישאר בסוסנוביץ' . הרב האגר אסף את נשות הקהילה וביקש מהן למסור לו את טבעות הנישואין המוזהבות שלהן, וזאת, על מנת לקנות מזון לצרכי בריחה מפולין: קמח, סוכר, שמן. והיה הרב הציוני האחרון בססונוביץ'. יחד עם חלק מחסידיו ומעדתו מהעיר סוסנוביץ', ברח הרב לבריה"מ עם משפחתו נמנו הרב ורעייתו בת נשואה עם בעלה, ושני בנים. בהגיעם לרוסיה הם סרבו להמיר את אזרחותם הפולנית באזרחות רוסית ולכן הוגלו לבראשית שנת 1940 לגולאגים צורך חינוך מחדש ביערות סיביר.
לאחר שלוש שנות גלות קשה בסיביר והכנת טיט ברגליו, התייצב בראש משלחת הגולים לפני הגנרל דז'וקוב, ראש ה-נ.ק.וו.ד . הוא הצליח לשכנע את דז'וקוב לשחרר אותו ואת משפחתו, יחד עם מאות משפחות יהודיות מגולי פולין בבריה"מ דאז.
בטהרן הם שהו כתשעה חודשים, בחורף תש"ג 1943, עלה עם משפחתו ועם קבוצה מילדי טהרן לארץ ישראל. הרב האגר קבע את מושבו בתל-אביב. בנוסף להיותו רבו של ביכנ"ס הרמב"ן (ליד שוק הכרמל), נתמנה ליו"ר החברה קדישא בת"א. בתפקיד זה עשה רבות לשיפור הסדרים של החברה-קדישא, וכתב בשנת תשט"ו ספר 'ילקוט החברה-קדישא גחש"א'.
בימי המאבק נגד השלטון הבריטי שירת את ארגוני האצ"ל והלח"י בכל הקשור לקבורת נופלים משורותיהם, וזאת, על אפם וחמתם של השלטונות.
בשנת תש"י הוציא לאור את הספר 'מנחם אבלים', הכולל הלכות אבלות, מנהגיה, תפילות, משניות וסדר תפילה. בפתיחה מזכיר הרב האגר את הוריו והורי אשתו שנפטרו. כמו כן הוא כותב: אזכרה לששת המיליונים – אל מלא רחמים, שנתכנה ע"י
הרבנות הראשית לא"י, נאמרה בראשונה בבית הכנסת הגדול "בית יעקב", בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים, במעמד כל רבני ארץ-ישראל וכל האדמ"רים בהגיע השמועה הנוראה הראשונה – ביום א' כ' כסלו תש"ב.




"בראש השנה יכתבון"
רוזי נולדה ב-1920 בברלין להוריה שמעון והדויג ויקסלבאום עם עליית הנאצים לשלטון, ב-1933 החלו להצר את צעדיהם של יהודי גרמניה. רוזי יצאה לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ואח"כ הצטרפה להכשרה של בח"ד (ברית חלוצים דתיים) לקראת עלייה לארץ ישראל. רוזי גדלה בבית ציוני, אחיה הבכור ג'יימס יעקב, עלה לארץ עם הכשרה ב-1934. אחותה הני עברה ללונדון שבועיים לפני פרוץ המלחמה, ואחיה הצעיר מכס-משה עלה ארצה ב-1939. אחיה הבכור שגר כבר בארץ כתב לבני משפחתו שכדאי לעלות לישראל. אביה של רוזי, שמעון ויקסלבאום ביקר בארץ ב-1936 לבדוק אפשרות עלייה. הייתה אנטישמיות בולטת בברלין, לא ניתן היה לקנות בשר כשר, אביה של רוזי הצליח להביא ב-1939 מצות מהונגריה. ב-4.8.1940 רוזי יצאה מברלין באמצע השבת, 9.8.40 יום קודם לכן יצאה הרכבת האחרונה של יהודים מברלין. בתקופת השלטון הנאצי, על פי החוק על יהודי העוזב את ברלין היה להתייצב במשטרה ולהודיע על יציאתו. רוזי הגיעה למשטרה והודיעה שהיא נוסעת לפרגוואי שבדרום אמריקה. השוטר, גרמני זקן וטוב לב, אמר לה שהוא יודע שהיא לא נוסעת לפראגווי, שאחיה עלה לישראל לפני שנה, ושהוא מקווה שגם היא תגיע לישראל בשלום ותדרוש בשמו בשלום אחיה. ביום חמישי 7.8.40 בהתראה קצרה, הודיעו לרוזי שהגיעה תורה לעלות לארץ. רוזי שמחה להפליג לארץ על אף הפרידה שהייתה קשה לכולם. בבית נשארו ההורים ואחותה התאומה של רוזי – קטה יהודית. רוזי ספרה בכאב על אביה שעמד בחלון ביתם כשעזבה את הבית והשקיף עליה בדמעות. (ההורים ואחותה התאומה גורשו לטרזנשטאט ומשם, לאושוויץ. הם נספו באושוויץ). מותר היה לכל נוסע לקחת 8 ק"ג. רוזי ארזה מעט בגדים, ואביה נתן לה שי תנ"ך ומחזור לראש השנה. מברלין נסעה רוזי ב-14.8.40 לוינה ברכבת עם קבוצה של כ-500 יהודים, לאחר שהות של כ-שלושה שבועות בוינה, יצאה הקבוצה לברטיסלאבה אשר בצ'כוסלובקיה, שם הצטרפו לקבוצה כ-600 יהודים יוצאי וינה, ויחד הפליגו בספינת נהר, דרך הדנובה, באניה קטנטונת אורנוס שהיעד שלה היה נמל טולצ'ה ברומניה. (על שפת הים השחור). את ראש השנה בילו העולים בטולצ'ה. בתחילת אוקטובר הועברו הנוסעים לאנייה פסיפיק, אנייה ישנה בקיבול של כ-900 טון, שלא התאימה לקליטת 1063 העולים. האנייה הייתה קטנה, התנאים קשים, הנוסעים ישנו על קרש ארוך, צמודים וצפופים והתכסו בשק שינה, או בשמיכה, מה שהיה. הרגליים נשענו על דופן האנייה, והנוסעים הרגישו את המים הקרים של הים. על האנייה היו כ-2000 נוסעים. כמה אנשים שרוזי הכירה מהבית, מביה"ס ומהבח"ד. על מנת להתרחץ השתמשו הנוסעים במי ים, מהסבון לא יצא קצף עקב המלח שבמים. מזון ותרופות היו במשורה. בדרכם מטולצ'ה לים השחור, הם נעזרו במורה דרך שהוביל אותם מחוץ לשדה מוקשים. בדרך התעכבה האנייה באי כרתים כדי להצטייד בפחם ומים. יהודי כרתים קבלו את הנוסעים בסבר פנים יפות, ונציגי הקהילה עלו לאנייה וציידו את הנוסעים במצרכי מזון. לאחר שבוע בכרתים יצאה הספינה שוב לדרכה.
פעם אחת הם פגשו בדרך אנייה גרמנית ואמרו להם לחזור לבטן האנייה כדי שהאנייה הגרמנית לא תבחין בהם. באחד המקומות, סמוך ליוון, חגו מעליהם מטוסים יוונים והצניחו לנוסעי פסיפיק סלסילות עם ענבים. במהלך ההפלגה נגמר הפחם והצוות פרק קרשים מדפנות האנייה, ובהם הסיקו את האניה. ההפלגה ארכה כחודשיים. כשהתקרבו הנוסעים לנמל חיפה, ב-1.11.40 הגיעה הספינה לחיפה. היא הוכנסה לנמל ע"י קצינים בריטיים שעלו על סיפונה. האנגלים הקיפו את הספינה במשחתות, אחת כדי להעלות עליה את נוסעי האנייה, ומשחתות אחרות כדי שלא תוכל להתחמק. ב-12.11 פורסמו שמות 1063 המעפילים שהגיעו באנייה פסיפיק. ב-22 בנובמבר 1940 הודיעה ממשלת המנדט (על פי החלטת הנציב העליון הרולד מק'מייקל) באופן רשמי כי המעפילים על סיפון ה"פטריה" יגורשו לאי מאוריציוס. לאחר 3 ימים הגיעה גם האנייה מילוס עם 708 עולים. הבריטוים העבירו את 1771 הנוסעים של שתי האניות, לאנייה פטרייה שעגנה בנמל חיפה. העלו אותם בכוח לפטריה, כל אחד מהמעפילים לקח אתו את החבילה הקטנה שלו. פטרייה הייתה אניית נוסעים צרפתית ישנה בנפח של 11885 טון. יחסית לתנאים הקשים בפסיפיק, נחשבו תנאי פטרייה למותרות. נשים וילדים שוכנו בתאים, והגברים, באולמות גדולים עם מיטות.
230 שוטרים וחיילים עלו על הפטרייה לשמור על המעפילים ולמנוע מהם כל קשר עם החוף. תכניות הבריטים היו לקחת את האנייה על נוסעיה לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. כשנודעה למעפילים כוונת ההגליה, הם הכריזו על שביתת רעב והחליטו להתנגד להגליה בכוח. הנוסעים צעקו: לא רוצים למאוריציוס, אנחנו רוצים לארץ ישראל! כל תושבי חיפה שמעו את הצעקות אבל זה כמובן לא עזר.
כדי למנוע את הגירוש הוחלט ע"י ארגון ההגנה לגרום חבלה באניית הגירוש  ועל ידי כך להכשיל הפלגתה. בבוקר ה-25 לנובמבר חדר לאנייה איש הגנה במסווה של טכנאי (לתיקון תנור האפייה) והצליח להחדיר  פצצה. מטרת ההגנה הייתה לחבל במנועי האנייה כדי לעכב אותה ובכך, ללחוץ על הממשל הבריטי להניח למעפילים להישאר בארץ. בשעה 9.00 התפוצץ המטען. תוצאות הפיצוץ היו קשות מהצפוי, בשל דפנותיה הרעועות של האונייה נפער בה חור גדול, מים רבים חדרו לתוכה האנייה נטתה על צידה, ותוך דקות אחדות שקעה רובה במים.והיא טבעה. מתוך 1800 מעפילים שרוכזו על האנייה , טבעו כ – 200 מעפילים וכ- 50 אנשי צוות.
רוזי ראתה לידה חבילה מתגלגלת, הרימה אותה וראתה שזהו תינוק קטן. היא המשיכה להחזיק בו עד אשר תמצא את אמו, רוזי קפצה למים התינוק בזרועותיה, ועל גבה התיק מהבית עם התנ"ך ומחזור לראש השנה שקבלה מאביה.
וכשהוציאו את הנוסעים שקפצו למים, עבר ליד רוזי שוטר אנגלי ושאל אותה – האם היא אמו של התינוק. רוזי ענתה לו באנגלית YES, אולם בלבה פחדה מאד, כי לא ידעה מי אמו של התינוק, ומה תעשה אתו. הבריטים אפשרו לניצולים להישאר בארץ וכלאו אותם בעתלית.  כשהעבירו את הניצולים למחנה בעתלית, רוזי שמעה אישה צועקת: האם מישהו מצא תינוק, וכך גילתה את אמו. אח"כ התברר שבזמן שפוצצה האנייה, היה התינוק בידי סבתו, ונפל אתה למים.
התינוק הוחזר לאמו, ורוזי נותרה במחנה עתלית עד לשחרור 25.10.41, כמעט שנה. רוזי הייתה חולה מאד במחנה בעתלית. עם השחרור הלכה לסבתא שלה שגרה בקרית אתא, ודבר ראשון הכינה הסבתא לרוזי אמבטיה חמה. יום לאחר מכן הגיע רוזי לטירת-צבי, שם הקימה את ביתה, נשאה ליעקב רייפן, וילדה את דני, הדסה ואסתר.
התנ"ך שמור בבית בתה הדסה אור. שנים רבות לא סיפרה רוזי על התלאות שעברה. כשהגיע אחת מנכדותיה, מיה רייפן, למצוות, סיפרה רוזי לראשונה את סיפורה.
"סיפורו של וימפל"
יפה חלמיש היא חברת עין הנצי"ב, מותיקות הקיבוץ. יפה הייתה תופרת סלונית, בעלת טעם והבנה, ואולי עקב זאת שלחו אליה קרובי משפחתה חפצים אוצרי זיכרונות. בת דודה של יפה מארה"ב דוריס לעב, ילידת גרמניה הדרומית, הגרה לפני המלחמה לארה"ב, ונשאה ליהודי שגם הוא היה יליד גרמניה הדרומית, ז'ק (יעקב) לעב LOB. כשנפטר ז'אק, העבירה דוריס ליפה את הוימפל שלו. יהודי גרמניה נהגו לקרוא וִימְפֶּל, או "אבנט" או "חיתול" – לרצועת בד שקושרים בה את ספר התורה.
ה"וימפל" הוא רצועת בד (לרוב כותנה) ברוחב של כ – 20 ס"מ ובאורך של כ – 3 מטרים. במקור השתמשו לכך בחיתול ששימש את התינוק בברית המילה שלו. מבד העטיפה של התינוק עשו רצועות רצועות, חברו יחד ועשו מזה וימפל על רצועת הבד רקמו (או ציירו) את שם התינוק ושם אביו, תאריך הולדתו והברכה "ה' יגדלהו ל[ב]תורה, לחופה ולמעשים טובים אמן [סלה]". הכיתוב היה מלווה לרוב בסמלים – קישוטים, והייתה זו יצירת אמנות.
בהגיע הילד לגיל שלוש (בקהילות אחדות בגיל צעיר יותר), הוא היה מביא את הווימפל לבית הכנסת. אבי הילד היה מכובד בגלילת ספר התורה, והילד היה עוזר על ידו בכריכת הווימפל על הספר או בהחזקת עצי החיים.
מנהג הווימפל היה נהוג בעיקר בדרום גרמניה, אולם גם במספר קהילות בצפון גרמניה וכן בקהילות בודדות באיטליה. בגניזות בדרום גרמניה נמצאו מאות של וימפלים. רוב החיתולים נשרפו בליל הבדולח או הושמדו בשואה, והמעטים שנשמרו נמצאים במוזיאונים בארץ ובעולם.
הוימפל שהביאה יפה חלמיש היה של ז'אק לעב, בעלה של בת הדודה. לאחר פטירתו העבירה דוריס לעב רעייתו, ליפה את הוימפל. גם הבן דוד היה יליד גרמניה הדרומית, יפה לא יודעת היכן בדיוק. הם נפגשו בארה"ב לפני המלחמה ונשאו. כנראה שז'אק לקח אתו את הוימפל כשהיגר מגרמניה לארה"ב בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים. בוימפל של ז'אק צוייר שמו – יעקב ב"ר שלמה, וכן נכתב – יגדלו ה' לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ותאריך, כנראה תאריך הולדתו של ז'אק 29 ליולי 1926. האותיות והסמלים צויירו בצבעים: שחור, כתום, כחול, ומעט צהוב.
סיפורה של חנה כהן – רציתי להיות נזירה
חנה כהן היא כיום חברת קיבוץ עין הנציב אשר בעמק בית שאן, ועומדת עם בעלה אלי בראש שבט גדול וחביב של ילדים ונכדים.
מוצא משפחתה של חנה – בפולין. המשפחות הגרו לבלגיה, וחנה ואחותה נולדו באנטוורפן. שמה של חנה בילדותה היה: הילדה גרינבלאט, ואחותה – ססיל (צילה) גרינבלאט. כשהגיעו הגרמנים לבלגיה, נסתיימו החיים הטובים. חנה הייתה כמעט בת 9, ואחותה בת 8. ב-יולי או אוגוסט בשנת 1942 בשבת הייתה אקציה גדולה באנטוורפן. אביה של חנה התחבא במרתף הפחם. אמא של חנה והבנות היו בבית, הם גרו בקומת קרקע בבית מגורים. נכנסו שני גברים מגודלי גוף ובקשו מהאם ושתי בנותיה לצאת לרחוב יחד עם שאר יהודי האזור. אמה של חנה אמרה: בסדר! אתן לבנות משהו לשתות ואוציא אותן מיד. הגברים הסכימו ואמרו: תשקי אותן ותוציאי אותן לפינת הרחוב. הם יצאו והמשיכו בדרכם. אמה של חנה נעלה את הדלת מבפנים, כבתה את כל האורות בבית, ישבה עם הבנות בחדר פנימי, על הרצפה, בדממה מוחלטת, כשקולות היהודים שנזרקו מבתיהם, בכיים של הזקנים שגרו באחת הקומות העליונות של אותו בית מגורים והושלכו מהמדרגות, וצעקות הגרמנים קורעים את הדממה.
בשבת בבוקר, כשהשתרר שקט ברחוב, יצא אביהן מהמרתף, שחור משק הפחם עליו שכב. אמא של חנה שהייתה אישה חכמה וכלכלה את כל צעדיה מתוך תחושה שהעתיד בצפוי ליהודי בלגיה,מאיים, הזמינה מונית ולקחה את הבנות למנזר, כמהלך מחצית השעה מהעיר.
משפחת גרינבלאט הייתה משפחה שומרת מצוות. חנה אמרה לאמה: שבת היום, אסור לנסוע. ואמה ענתה: היום מותר. היא נסעה עם הבנות במונית למנזר, מהלך כמחצית השעה מאנטוורפן, לכפר קונטיש. חנה ואחותה היו במנזר כמעט 4 שנים. עד 1946. ב-5.11.42 היא הוטבלה לנצרות תחת השם: מריה וונדוול.
יומיים לאחר שהגיעו חנה ואחותה למנזר, הגיעה האם שוב עם שתי בנות יהודיות אחרות שגרו באותו רחוב. לאם הייתה חזות של גויה, והיא לבשה בגדי אבל שהסתירו את פניה. במשך השנה בקרה אותן האם שתי פעמים נוספות.
ססיל וחנה גרו בחדרים נפרדים. במנזר הלינו כל קבוצת גיל בחדר נפרד.
בשנת 1942, נתפסה אמן של חנה וססיל, נלקחה למחנה בעיר מלין, ומשם לאושוויץ. חנה זוכרת שאביה הגיע פעם למנזר. חנה העירה לו: אבא, אתה נראה יהודי, זה מסוכן. האב ענה: באתי לחפש לאמא ולי מקום מחבוא. לימים התברר לה שבאותו תאריך בו ביקר אביה, אמה כבר נתפסה. האב נתפס שבועיים אחרי האם ונשלח גם הוא למלין ולאושויץ שם נרצחו שניהם.
חנה זוכרת את שהותה במנזר כתקופה יפה. היא הושפעה מאד מלימודי הדת וייעדה את עצמה לנזירות. זכור לה שבמהלך המלחמה התפללה לישו שיחזיר את הוריה לחיים רק בתנאי שהם יהיו נוצרים, מפני שהיהודים רצחו את ישו.
לימים, התברר לחנה וססיל שאמן ארגנה גם את הוצאתן מהמנזר מבעוד מועד. אמא של חנה כתבה לאחיינית שלה שהייתה מבוגרת מבנותיה ב-15 שנה, שגרה באנגליה, שכאשר תסתיים המלחמה, במידה וההורים לא ישובו, תוציא בת הדודה את הבנות מהמנזר. כמו כן מסרה אמן של הבנות פרטים אלו גם לדוד שלה שגר בקנדה. ואכן, בתום המלחמה, הגיעו הקרובים כדי לקחת את הבנות.
אחרי המלחמה, כשהגיעה בת הדודה של חנה מאנגליה כדי להוציא את חנה ואחותה מהמנזר, חנה סרבה ללכת. היא רצתה להישאר במנזר.
ב-1945 כשנסתיימה המלחמה, הייתה חנה בת 12. חנה הייתה במנזר עד 1946. אח"כ העברה במסגרת ילדי עליית הנוער, לפריס, וב- 15.3.1949 עלתה לישראל.
בשנים האחרונות החליט אחד מתושבי הכפר לכתוב ספר על פעילות המנזר בהצלת יהודים בתקופת המלחמה, ותמיכתם של תושבי הכפר. הוא שלח ליהודים שהוסתרו במנזר וביניהם לחנה שאלונים, וליקט פרטים רבים על עברם.
באחד מימי שהותן של חנה ואחותה במנזר, בדצמבר 1944, חששו הנזירות מביקור של אנשי אס.אס, והעבירו את הבנות היהודיות למשפחות בכפר עד יעבור זעם. חנה נמסרה לזוג בשם פלנס שהייתה להם בת בגילה, שלמדה אתה באותו בית-ספר, פרנסין. ובן, שגם הוא התייחס יפה מאד לבנות. משפחת פלנס התייחסה יפה מאד לחנה, הבנות היו שם קרוב לחודש, אולם מסתבר שזיכרונן נשאר חקוק בלב משפחת פלנס. עם תום המלחמה נותק הקשר.
כשנפטרו הגברת פלנס בגיל 96, חסלה בתם פרנסין את הבית, ומצאה בין הניירות תעודות המעידות על מעשי ההורים, תעודה של חנה ותמונה של חנה בגיל 11. התברר שאחרי המלחמה הגב' פלנס, קבלה מהצלב האדום תעודה על הסתרת הבנות. בנה של פרנסין מיכאיל ואן פופל גר היום בדרום הולנד, הוא אוהד ישראל, ומתעניין בהיסטוריה. הוא ביקר כמה פעמים בישראל, מבלי שידע שחנה גרה בישראל. החל משנת 1998 החלו הוא ואמו לחפש אחר עקבותיהן של הבנות. ססיל נפטרה לפני שנים רבות. בעידן המחשב, חידש מיכאיל את חיפושיו. הוא פרסם מודעה בג'רוזלם פוסט וכן בעיתונים שונים ובשפות שונות שהוא מחפש אישה בשם הילדה גרינבלאט, שהוסתרה בבית פלנס בכפר קונטיש בזמן המלחמה, והעלה חרס בידו. הוא חיפש באינטרנט את שם המשפחה גרינבלאט ומצא אישה בשם זה החיה בארה"ב, היא הפנתה אותו לקרובת משפחה שלה באנטוורפן, וכך, לאחר גלגולים רבים, הגיע מיכאיל לקרוב משפחה של חנה בשם הרי מאואר, החי באנטוורפן. מיכאיל קבל את כתובתה של חנה בעין הנציב, והתקשר למזכיר הקיבוץ, רוברט ברל, וזה לא ידע מי היא הילדה גרינבלאט. כיוון שמדובר בילידת אנטוורפן, הפנה אותו ברל לחנה, וכך, לפני חודשיים הצליח מיכאיל לאתר את חנה ולשוחח אתה בטלפון שיחה ארוכה.
תחילה חנה לא זכרה את הסיפור, רק כשאמר מיכאיל – היית אצל סבא וסבתא שלי בדצמבר 1942, נזכרה חנה במשפחת פלנס ובפרנסין, אמו של מיכאיל. פרנסין וחנה שוחחו גם הן שיחה ארוכה, בהולנדית, בטלפון. פרנסין היא כיום בת 80, ורוצה מאד לבקר בישראל ולפגוש את חנה. מיכאיל העביר לחנה מידע ותעודות שהצליח הסופר מקונטיש למצוא במנזר ובארכיון הכפר. חנה קבלה את תעודת הנישואין של הוריה שנרשמו לנישואין בעירייה ב-1941.
חנה קבלה מסמכים רבים בין השאר – מנוי של אביה לבריכת שחיה, אישור שלאבא שלה הייתה חנות, תאריך בו נרצח אביה באושוויץ – 30.7.43. האב הועבר לבית החולים באושוויץ, ושם, נאמר בתעודה, נפטר ממחלה... ; מכתב בפלמית בו מבקשת בת הדודה להיות אפוטרופסית על הבנות ; תעודת הטבלה של חנה לנצרות, ועוד.
ראיינה ורשמה – נילי בן ארי